קטעים של יובל

פאר יצירתי

השמש הפציעה, ואיתה השכים הפסל. בתנועות כבדות ואיטיות פסע החוצה ממיטתו אל עבר חדר האוכל.

הוא לקח לעצמו נתח עבה של בשר והחל לאכול אותו בעזרת ידיו הנוקשות. לאחר ששבע השליך את

השאריות הצידה והחל לצעוד לכיוון הסטודיו.

כשהגיע אל יעדו, התייצב מול גוש השיש הקר והגדול ונעץ בו את מבטו החודר.

השמש הגיע לשיא גובהה, ואט אט פקח את עיניו, תוך כדי פיהוק מספק – משורר פשוט. לאחר שנח

במיטתו מספר דקות החליט להכין לעצמו תה. הוא שתה אותו בנינוחות .

בזמן שהוא מתפעל מהנוף שנשקף ממרפסת ביתו הוציא המשורר מכיסו דף ועט נוצה.

ניפוצו הרועם של השיש היה מחושב ומדוייק. שריריו המאסיביים של הפסל מתוחים ומוכנים, כל סיב

וסיב ניכר תחת עורו הנוקשה. טיפות זיעה כבדות ניגרות על עורו המכווץ, ובכל מכת פטיש עוצמתית הן

ניתזות אל עבר הריצפה החרוכה. אולי הדבר היחיד שמתחרה עם זעקת הפטיש הוא ליבו שמרעיד את גופו

המוצק בכל פעימה ופעימה.

ברכות מלטף את קצה הנוצה של העט, שממנו מטפטף הדיו לאיטו. אך הוא איננו כותב אלא יושב

ברפיון מזכך נפש, משוטט בין מסדרונות וחדרי ליבו.

לאחר חיפושים ממושכים מוצא המשורר ניצוץ של רעיון ומיד ידו נושקת לנייר ומתחילה לרקוד עליו.

בשטף הכתיבה הוא מוצא עצמו אובד בין המילים – היד מקדימה את המחשבות.

ניצב בגאון , נישא אל השמיים – גיבור השיש המושלם. פניו חזקות וחדות, גופו החלק שרירי וללא

דופי. המרשימה ביותר היא עמידתו הזקופה שדורשת הערצה.

הפסל המותש מרוסק בכיסאו , מסתכל בגאווה על גיבורו הנוצץ. אין אדם שלא יתכווץ למראה של פאר יצירתו.

העט מונח בצד, הדיו מתייבש לאיטו והנייר עוד מתקרר מלהט הכתיבה. המשורר עומד יחף על

הדשא שמחוץ לביתו ומסתכל אל עבר השקיעה הנוגה תוך שדמעות מלוחות זולגות על פניו בשטף בלתי

נשלט.פאר יצירתו מהווה חלון פרוץ לתוך נשמתו.

עכשיו נותר רק לשאול מי מהשניים מהווה את פאר היצירה המוחלטת?

מאמצם זהה הוא, והשקעתם זהה גם היא. על כך יש שיטענו שמדובר בעניין של דעה

אך אולי הייתי מדייק ושואל..

מהו פאר היצירה המוחלטת – הגוף או הנפש? החיצוני או הפנימי?

2017-08-17T00:00:59+00:00
שינוי גודל גופנים
ניגודיות